מאמר : מור ולבונה
עצי המור והלבונה גדלים באופן טבעי רק בשני מקומות בעולם:
בדרום-ערב ובצפון סומליה
את המור והלבונה מפיקים באמצעות חיתוכים בקליפתם, מחתכים אלה נוזל שרף
המתקשה בבואו במגע עם האוויר, כך נוצרים גושים קטנים, המכונים דמעות.
מור
מופק מן העץ mornedomaslab hrrym , בוער בקלות וכמעט אינו פולט עשן אלא עשן לבן
שאינו חריף כריח הלבונה, צבע הטיפות הקרושות של המור המשובח הוא צהוב-אדום
סוגיו המשובחים פחות ניכרים בטיפות שתוכן מנומר או שחור, הטיפות בעלות האיכות הגרועה ביותר צבען שחור גם מבחוץ.
משמש כבושם , משחות וכשמן מור.
עצי מור, המצויירים בנאמנות למציאות, נמצאו במקדשים שבמצרים.
בעולם העתיק שימש המור לקטורת, עירבבו אותו עם שמן ליצירת שמן משחת קודש
כמו כן שימש לבישום מלבושים מלכותיים.
אם לשפוט על-פי מיעוט המקורות בהם נזכר שימוש כזה בספרות.
הוא שימש במידה שונה מזו של הלבונה.
שמן המור, ידוע לנו, שימש כבושם או כמישחה
נשים מרחו מור על צוואריהן ורגליהן. המור והקינמון היו המרכיבים העיקריים של הבושם המצרי
זאת בשל ריחם הדומיננטי, בשילובם יחד.
כיום משמשים המור והלבונה לטיהור אנרגיות שליליות בבתים ובבתי עסק.
לבונה
נוצרת משני סוגי עצים סוככיים של הסוג aittwsob ממשפחת הבושמיים.
העצים גדלים בדרום ערב , באזור תימן, ובצפון סומלי.
צבע השרף נע בין צהוב לבין ירוק חיוור, עד לחום-צהבהב זהוב.
החומר שקוף בעת היאספו אך נעשה אטום עקב שפשוף הנטיפות זו בזו בעת ההובלה.
היא בוערת בקלות ומפיקה עשן, משמכבים את האש
מוסיף הרמץ ללחוש עוד זמן רב ולקטר עשן לבן בעל ריח עדין וארומטי.
השימוש בשרף הלבונה נמשך במאות הראשונות לספירה.
אצל היוונים היתה בעלת חשיבות ברפואה נגד שטפי דם, ריפוי פצעים וניקוי,
במצרים ובמסופוטמיה נמצאו מבעירי קטורת, ששימשו כנראה להבערת לבונה.
הלבונה הייתה יקרה יותר מהמור.
|
לרשימת תפוצת האתר
